המחבר מציג מתודה חינוכית מודרנית שאותה שאב מן הספרדים, לדבריו (דף ג'-ח'): "...הרב רודה והתלמידי' ילילי יליל וגנוחי כסופר. לכמה שנים הולכימ [ם?] הבנים לבתי רבנים רקנים ובני חפר. ובלי מדע תפלת ערב ובוקר ראש וצפר: כצפור וכאוב מצפצפים בקולי קולות. בבית כנסיות ובתי מדרשות במקהלות. כשיוצא מזן קטנות ובא לזמן גדלות. וגדול העון מנשוא פנים. האבות נזיקים במעט מנים. ונגזל שנתם של הבנים. ונסרחה חכמתם באין מבינים. סדר הלימוד לבנים קטנים. בדבר דבר על אופנים. על כן בדברי אמת כתב יושר. אתן לחכם ידעיה דבר פשר. בינת אדם בלב נער לקשר. ולעת מצוא שעת הכושר. הזמן יגיד הזה או זה יכשיר ומקרוב יבוא חדושי הנער כנשר:... ואותו לימוד ע"פ סדר ספרדים אשר ראיתי ומצאתי ע"ה שאהבה נפשי. גלל כן אל יעלה על לב שאני מתכבד בקלול חברן... רק ינהג בכבדות ויצאלה [?] חמיר על עצמו והילדים אשר סוככים תחת כנפיו .... כיון שהגיע תינוק לחינוך חייב האב או האם להוליכו לבית הספר בדברי כות ולפעמים שהילדים ממאמנים לילך לבית הספר מפני היראה והאב או האם יש להם געגועים על הילד מחמת בכיות הלז. אבל יש תבלין טובים לזה. המלמד צריך לילך לבית הילד יזה ימם זה אחר זה ולקרב אצלו בדברים עריבים ובדרונות מתוקים ויגד לילד אם אתה בא לביתי אזי אתן לך דורון טובים מאלה כי גם יש ילדים הרבה בביתי ושם ישחקו יחדיו כאוות נפשם ובודאי יתרצה הילד לילך לבית הפסר בשמחה. וכשבא הילד לבית המלמד מקרבו בדברי רבות. ול ידבר שום דבר מהלימוד. והמלמד ימנע מלהכות שום ילד לפני זה הילד. ולישב אותו אצל ילדים המשחקים אתו. וליתן לו מתנה אחת אפים ולאחר שעברו איזה ימים. ישב התנוק אצל אחר המכיר האותיות באלף בית. ויתן המלמד לכל חד אות אחת ודובר על לוח קטן. והמלמד אומר להם הא לך אות א'. ולשני אומר היא לך אות בית. ואומר להם. כשאקרא לכם לבוא אלי צריכים אתם להכיר שני אותיות האלה. ואם עדיין אינן מכירים צריך לאומר להם. אין אני נותן לכם כלום עד בואכם אלי ומכירין. ובודאי יתנו על לוח לבם להיות יודעים. וצריך כל עת להראות להם האותיות בתפלה בקומתן ובקטנותם כמו כן הנקודת עד שיהיו שגורי' בפיהם..." בהמשך מדגיש המחבר את חשיבות לימוד בסיס השפה ולימוד חומש תחילה, לפני הגעה לתלמוד, ומציג את כללי הדקדוק העברי בקצרה.