הטקסט פותח בקריאה: "הקשיבי אזניך בת עמי! ושמעי, כי בשורה בפי. האזינו רוזנים!..." המחברים מסבירים כי המפעל שהם מקדמים מיועדת לקהל רחב, לאנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש ספרים יקרים, ושאינם שולטים בשפה העברית: "המקראות גדולות אמנם מלאים פירושים על כל גדותם אך רב מחירם מהיותם מקנה כל איש ואיש. ומה יעשו נערי בני ישראל אשר קצרו ידם מהשיג הפירושים אשר בלעדם לא ידעו ולא יבינו והי' להם המקראות לאלפים כדברי ספר החתום? ומה יעשה דלת הארץ אשר גם עליהם להגות בתורת ד', וחלק ונחלה אין להם בלשון הקודש? זאת העיר רוח קצת בני עמינו מקדם לתרגם תנ"כ אל לשון אשכנז".

אמנם היו בנמצא תרגומים לספרי התנ"ך, אולם המחברים מצטרפים אל הביקורת שהושמע גם ב"נתיבות השלום" בדבר איכותם של תרגומים קודמים, הלשון העלגת, הבעיות שנוספו בעת הדפסת התרגומים, וכו'. "והנה נערי בני ישראל אשר צמאה נפשם אל דבר ד' ואל ספרי נביאיו, ילאו למצוא את אשר יבשו, למלאות נפשם כי ירעבו אל תרגומי חכמי נוצרים ישימו עיניהם וישאבו מים מבורות זרות ויהי להם למוקש כי המתרגמי' הנוצרים אל קבלת חז"ל לא ישמעו ואל דברי מסורה לא יטו אוזן. איש כטוב בעיניו וכעולה על רוחו יפרש הכתובים. ימירו נבואות, יחליפו חזיונות, ויעקשו מליצות כאשר יכשר אל דעתם ותורתם..."

עוד מצוין בטקסט כי הכוונה לפנות אל "גמיינע מאן, אונ' דאס אונגלעהרטע וויב", על מנת שיכולו אף הם לקרוא את דברי האל, "בהנאה". שוב ושוב מדגישים המחברים כי כוונתם לפנות אל שכבה רחבה, והלשון שיבחרו לתרגום תהיה בהתאם. במקרים בהם ישתמשו במלים "קשות", תוצמד הבהרה.