בהקדמתו מדבר המחבר על מעלותיהן של תקופות קודמות בהיסטוריה היהודית. אמנם סבלו אז היהודים, אך מצד שני ניכרו האחדות ושותפות הגורל בקרבם. היהודים היו מחוברים בקשר ההדוק של הדת, מוכנים לחיות ולמות אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. "אבר ווא איזט נון דיא טרויריגע אונד צוגלייך זא זעליגע צייט הין? דאס אונצערטרענליך געגלויבטע באנד שיינט זיינער אויפ'לעזונג נאהע, שאן פ'ערקעננעט דער ברודער דען ברודער, הערץ אונד מיינונג זינד געטהיילט". המחבר מבקר שתי עמדות רווחות בקרב היהודים: מצד אחד - אמונות תפלות ודעות קדומות; מצד שני - ספקנות ולעג לדת היהודית וזלזול ב"לעהרן" וב"זיטטענלעהרע" שהיא מכילה. מהי מקור הצרה, שואל המחבר בהקדמתו. "גוויס אין איינער צוועקלאזן ערציהונג, דא אונזרע נאציאן אויף די בילדונג דעס הערצענס אונד פ'רשטאנדעס איהרר קינדר ניכ'ט אכ'טן". דואגים אך ורק לפן המכני והטקסי, מבלי להבהיר את המשמעות והמטרה של אותם טקסים. לפי דברי המחבר בהקדמתו, הספר מתייחס גם לתוצאות הבלתי רציות של ה"פ'אנאטיסמוס" כפי שאלה באות לידי ביטוי בארועים כגון המהפכות בארה"ב ובצרפת (ראו ציטוט באצבע קהל יעד). כמו כן, הספר תורם ידיעות גם בתחום אחר: "איינטהיילונג אללער לעבענדיגן געשעפפ'ע אין פ'רשידנע רייכ'ע אונד קלאססן, נאטורגעשיכ'טע אונד לעהרע